הילדים שלנו הם הדבר היקר ביותר שיש לנו. עבור רוב ההורים, הרצון להגן על ילדיהם, לדאוג להם ולהבטיח את עתידם הוא טבעי ומובן מאליו. לכן, כאשר מערכת היחסים בין ההורים מגיעה למשבר, פרידה או גירושין, השאלה כיצד ייראו חיי הילדים לאחר הפרידה הופכת לאחת הסוגיות המורכבות והרגישות ביותר.
במקרים שבהם קיימים ילדים, המחלוקת בין ההורים אינה מסתיימת בהכרעה בשאלת הפרידה עצמה. יש צורך להסדיר גם את האחריות ההורית, מקום מגוריהם של הילדים, זמני השהות עם כל אחד מההורים וקבלת ההחלטות הנוגעות לחייהם.
המשפט הישראלי עבר בשנים האחרונות שינויים משמעותיים בכל הנוגע לתפיסת ההורות לאחר פרידה. התפיסה שלפיה הורה אחד הוא "ההורה המשמורן" וההורה האחר מסתפק ב"הסדרי ראייה" הולכת ומשתנה, ובמקומה מתחזקת ההכרה בחשיבות המעורבות של שני ההורים בחיי ילדיהם.
מהי משמורת ומהי אחריות הורית?
המונח "משמורת ילדים" מוכר לרבים, אך למעשה הוא כולל מגוון רחב של סוגיות הנוגעות לחיי הילד ולגידולו.
באופן מסורתי, המשמורת עסקה בעיקר בשאלה אצל מי יתגורר הילד באופן קבוע ומה יהיו זמני השהות שלו עם ההורה השני. לצד זאת, קיימת סוגיה רחבה יותר – האחריות ההורית – הכוללת את האחריות לגידולו של הילד, לחינוכו, להתפתחותו ולדאגה לצרכיו ולעתידו.
חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע כי ההורים הביולוגיים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים, בין אם הם נשואים, פרודים או גרושים. משמעות הדבר היא שגם לאחר הפרידה, שני ההורים ממשיכים להיות בעלי אחריות הורית כלפי ילדיהם.
לכן, גם כאשר הילד מתגורר דרך קבע בביתו של אחד ההורים, אין משמעות הדבר שההורה האחר חדל להיות הורה או שאינו שותף להחלטות הנוגעות לילד.
טובת הילד – העיקרון המרכזי
כאשר נדרשת הכרעה משפטית בסוגיות הנוגעות לילדים, השיקול המרכזי הוא טובת הילד.
עיקרון זה מחייב לבחון את מכלול צרכיו של הילד – בריאותו הגופנית והנפשית, צרכיו החומריים והרגשיים, סביבת חייו, קשריו עם הוריו ויכולתו להתפתח בסביבה יציבה ובטוחה.
חשוב להבין כי "טובת הילד" אינה נוסחה אחידה שמתאימה לכל המשפחות. מדובר בשאלה עובדתית שנבחנת בכל מקרה בהתאם לנסיבותיו הייחודיות.
הילד אינו "נושא" בהליך שבין הוריו. הוא אדם בפני עצמו, בעל זכויות, צרכים ורצונות שיש להביאם בחשבון.
מה השתנה בתפיסה של ההורות לאחר פרידה?
בעבר הייתה נטייה ברורה יותר לראות באם את ההורה המרכזי בגידול הילדים, במיוחד בשנות חייהם הראשונות. תפיסה זו נשענה, בין היתר, על ההנחה שהאם היא ההורה המטפל העיקרי ושילדים צעירים זקוקים לטיפול ולהשגחה צמודים.
בהתאם לתפיסה זו, במקרים רבים נקבע כי לילד יהיה הורה משמורן אחד, בעוד ההורה האחר יקבל הסדרי ראייה. אולם תפיסת ההורות השתנתה באופן משמעותי.
כיום קיימת הכרה הולכת וגוברת בכך שגם האב וגם האם יכולים לשמש כהורים משמעותיים ומעורבים, וכי עצם היותו של הורה אב אינו מהווה כשלעצמו סיבה להעדפת האם.
השאלה אינה עוד רק "מי יהיה ההורה המשמורן?", אלא כיצד ניתן לבנות עבור הילד מסגרת שתאפשר לו לשמור על קשר משמעותי, יציב ובריא עם שני הוריו.
כאשר ההורים מצליחים להגיע להסכמה
פרידה אינה חייבת להוביל למאבק משפטי.
כאשר ההורים מסוגלים להגיע להסכמה, הם יכולים לגבש הסכם שיסדיר את האחריות ההורית ואת חיי הילדים לאחר הפרידה. במסגרת ההסכם ניתן לקבוע, בין היתר, את מקום מגוריהם של הילדים, זמני השהות עם כל אחד מההורים ואת אופן קבלת ההחלטות בעניינים הנוגעים לחייהם.
הסכם כזה מובא לאישור בית המשפט לענייני משפחה, ולאחר אישורו ניתן לו תוקף של פסק דין מחייב.
הגעה להסכמה עשויה לאפשר להורים לצמצם את החשיפה של הילדים למאבק בין הצדדים ולהעניק להם ודאות ויציבות בתקופה שגם כך אינה פשוטה עבורם.
כאשר אין הסכמה בין ההורים, ההכרעה עוברת לבית המשפט, אשר נדרש לבחון את נסיבות המקרה ואת טובת הילד.
האם לילד יש זכות להביע את דעתו?
אחת הסוגיות החשובות בהליכים הנוגעים לילדים היא רצון הילד.
במקרים המתאימים, בית המשפט עשוי לבקש לשמוע את הילד ולהתרשם באופן בלתי אמצעי מרצונו ומעמדתו. לעיתים הדבר נעשה בשיחה בלשכת השופט, ללא נוכחות ההורים, ולעיתים בסיוע גורם מקצועי המתמחה בעבודה עם ילדים.
מטרת השיחה אינה להפוך את הילד למי שנדרש לבחור בין הוריו. להפך – בית המשפט מבקש להבין מה הילד רוצה, כיצד הוא מרגיש והאם עמדתו משקפת רצון עצמאי או שמא קיימת השפעה חיצונית שהובילה אותו לעמדה שהוא מציג.
המשקל שניתן לרצונו של הילד עשוי להשתנות בהתאם לגילו, למידת הבשלות שלו, לכושר ההבחנה והשיפוט שלו ולנסיבות המקרה. ככל שהילד בוגר ובשל יותר, כך עשוי לגדול המשקל שיינתן לרצונו. במקרים מסוימים רשאי בית המשפט למנות לקטין אפוטרופוס לדין, שתפקידו להביא בפני בית המשפט את עמדתו ואת האינטרסים שלו.
ומה קורה כאשר אחד ההורים פוגע בקשר עם ההורה השני?
אחד האתגרים המשמעותיים לאחר פרידה הוא שמירה על קשר רציף ומשמעותי של הילדים עם שני הוריהם.
כאשר נקבעו הסדרי שהות, מצופה משני ההורים לפעול לקיומם. הורה שמונע באופן שיטתי את הקשר בין הילדים לבין ההורה השני אינו פוגע רק בזכויותיו של ההורה האחר – הוא עלול לפגוע בראש ובראשונה בילד עצמו.
לקשר של ילד עם שני הוריו יש חשיבות רגשית והתפתחותית רבה. לכן, כאשר אחד ההורים מטרפד באופן מכוון את הסדרי השהות או פועל כדי לשבש את הקשר עם ההורה השני, בית המשפט עשוי להתייחס לכך בחומרה ולנקוט צעדים מתאימים, לרבות סנקציות.
במקרים חמורים, התנהלות מתמשכת של פגיעה בקשר בין הילד להורה האחר עלולה להשפיע גם על שאלת המשמורת או מקום מגוריו של הילד.
ניכור הורי – כשהילד הופך לזירה במאבק בין ההורים
אחד המצבים הקשים ביותר בהליכי פרידה הוא מצב שבו הילד נקלע למאבק שבין הוריו והקשר שלו עם אחד מהם נפגע באופן משמעותי.
כאשר הורה פועל באופן שיטתי כדי להרחיק את הילד מההורה האחר, הדבר עלול ליצור מצב של ניכור הורי, אשר עלול להיות בעל השלכות רגשיות קשות על הילד.
הילד עלול למצוא את עצמו בקונפליקט נאמנויות, כשהוא מרגיש שעליו לבחור צד או להוכיח את נאמנותו לאחד מהוריו.
לכן, גם כאשר קיימת מחלוקת קשה בין ההורים, חשוב ככל האפשר להפריד בין הסכסוך הזוגי לבין ההורות. מערכת היחסים בין בני הזוג הסתיימה או השתנתה – אך ההורות נמשכת.
הילדים צריכים הורים – גם אחרי הפרידה
הליך פרידה או גירושין הוא תקופה מורכבת עבור כל בני המשפחה. עבור ההורים מדובר בשינוי משמעותי בחייהם, אך עבור הילדים מדובר לעיתים בשינוי שהם לא בחרו בו ושאין להם שליטה עליו.
לכן, טובת הילדים צריכה לעמוד במרכז.
המטרה אינה לנצח במאבק בין ההורים, אלא ליצור עבור הילדים מציאות שתאפשר להם להמשיך להתפתח, לגדול ולהרגיש אהובים ובטוחים.
גם כאשר ההורים אינם מצליחים עוד להיות בני זוג, הם יכולים וצריכים לשאוף להיות שותפים הוריים. ככל שההורים יצליחו לצמצם את המאבק ביניהם, לשמור על הקשר של הילדים עם שני ההורים ולהימנע מלהפוך את הילדים לצד בסכסוך – כך יגדל הסיכוי שהילדים יעברו את תקופת הפרידה בצורה בריאה ויציבה יותר.
בסופו של דבר, השאלה החשובה ביותר אינה מי "ניצח" בהליך המשפטי, אלא מה נשאר לילד לאחר שההליך הסתיים.
הילד הוא לא צד בסכסוך. הוא האדם שהמבוגרים צריכים להגן עליו במהלכו.
קשור לתחום ההתמחות
אחריות הורית (משמורת) וזמני שהות (הסדרי ראייה)
קריאה נוספתהמידע באתר הוא כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי המתייחס לנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה.